אוכל קדימה אוכל

סליחה, אוכל זה לא משחק!

מי מאתנו לא מכיר את המשפט הזה, מי מאתנו לא השתמש במשפט הזה
טוב נו בעיקר אם יש לך ילדים, לא כאיזה משפט מבריק למישהי בפאב)

אבל אם אנחנו חושבים על זה לרגע...
משחק עם אוכל זה מה שעושה אותו כ"כ מעניין, מסקרן, טעים, לעין וגם לחיך 

הרי השפים הגדולים ביותר נמדדים ברמת היצירתיות (משחקיות)שלהם עם האוכל
המסעדות עם התורים הארוכים ביותר או הפלצנות הגבוהה ביותר נשפטים גם על הקונספט המשחקי באוכל
מסעדת שוק, הכל בפיתה, אוכלים רק עם הידיים, ארוחה עם טיימר ...

 

אלפי אנשים (טוב בוא נקרא למקצוענים האלה בשם, יפנים)
יוצרים בכל יום יצירות אומנות בלאנץ' בוקס של הילדים שלהם
   או על צלחת האוכל שלהם וגורמים לאנשים שכמותי להזיל דמעה של קנאה
 

 

 

 

,

כי ביננו בלי זה איך תשכנע ילדים לאוכל כדורים קטנים וירוקים

שנמעכים בפה, או עיסה צהבהבה ודביקה שהתחילה את חייה כתפו"א

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

או את הדבר הירוק והרועש הזה שנראה כמו כנף של איזו חיה

ויש גם פתרון לעצלנים כמוני

 

משחקיות, רעננות, טריות .

באריזה, בהצגה, באופן ההגשה והאכילה
וגם באומנות

 

 

 

הינה כמה דוגמאות אהובות מעולם המשחקים  

 

 

נסו לרקוד עם ביצה מתחת לסנטר או בית השחי בלי שתיפול ?

 

 

 

ספגטי וקצת מרשמלו ויש לנו משחק ביתי משובח, מר פוטטו הנכבד (מחופש הפעם) 

 

 

החברים היפנים שוב מתעלים עם אוכל מיניאטורי

באדיבות הבלוג
 the milk-cube 

הפסקונת:

 

יש משחק או שניים שלא קשורים לאכול ובהם החיבור לאכול הוא לא מובן מאליו אבל בעיני מאוד מתבקש

דמקה, שח , אפילו איקס דריקס.

נכון אפשר לשחק עם הכלים המוכרים  ,אבל למה לא באמת לאכול את החיילים ?

 

המצרכים:   

ילד/ה גדולים (הורה כמובן)+ עוד ילד

לוח משחק של דמקה

4 שורות של שני סוגי שוקולד ( ניקח 4 קוביות יותר משצריך בשביל המלכות)

תאבון

איפוק (לא להגיד או לחשוב "...אבל השוקולד מתלכלך על לוח המשחק...")

 

הוראות

בגדול שברו את שורות השוקולד ל-16 קוביות בשני צבעים הינה בשביל התיאבון כמה אפשרויות

  

 

ועכשיו התחילו לסדר את כלי המשחק ותתחילו לשחק בהנאה וליקוק אצבעות
 אפשר גם לשחק עם כלים מלוחים (ביסלי גריל/ביסלי בצל העדפה שלי)

וכשמגיעים למלכה בכלל להשתולל.

 

 

 

נב: הכתוב מעלה אינו המלצה לפתח סכרת ברמה כזו או אחרת
ושוב תודה לחברים בפינטרס, גוגל ווולמארט על התמונות  

הכל, הכווווווול בשבילך.

"אבא, אתה יכול להביא לי מים...מהבאר"

"איכססס, תוציאי לי את כל העגבניות מהפסטה..." 

"אימא תעשי לי פופקורן... אחד, אחד"

"אפשר פיתה עם שוקולד ? אבל בלי חלקים לא מרוחים..."
 

מי לא מכיר את זה.
הצורך לעשות הכל למען הילדים שלנו
לקטוף בשבילם עננים לשים באמבטיה
לטפס על ההר הכי גבוהה להביא כדור שעף
לרוץ בגשם להביא להם מטריה שלא יירטבו ...

טוב זה לא תמיד רק הצורך שלהם, הרבה פעמים ה"חיבוק המוגזם" הזה הוא גם הצורך שלנו.  

כולנו מכירים (יותר או פחות) תורות חינוכיות שמעמידות את הילד במרכז 
קחו לדוגמא את ג'ון דיואי, פסיכולוג ,פילוסוף ואיש חינוך  שהאמין בחינוך פרוגרסיבי
וראה בחיי הילד את הדבר האמיתי ולא כשלב הכנתי לקראת בגרותו. דיואי דיבר על כך
שהתהליך החינוכי חייב לספק את צרכיו וסקרנותו המיידים של הילד, ללמד דרך עשייה ולא  דרך שינון
לסקרן, לעניין להיות יצירתי.   

כמובן שלאחר שנים של יישומיים שונים (חלקם גם מוטעים) התברר שלא די בהורה אוהב, תומך ומבין
הילד גם זקוק  לדמות מדריכה שניתן לסמוך ולכבד אותה ושהדימוי והביטחון של הילד לא נבנה
רק מהשבחים שההורה מרעיף עליו אלה מחוויית ההתמודדות עם אתגרים יום יומיים.

אבל נסו להגיד את זה לילד שלכם או להראות לו את המסקנות האלה ברשת.

לא בטוח שזה יעניין אותם.

לא משנה כמה גמורים נהיה, וכמה פעמים אמרנו להם לקחת בעצמם
וכמה פעמים הראנו והסברנו הם רוצים שאנחנו נעשה.

אז בואו נעשה (נשחק) ועל הדרך גם נעביר מסר ונלמד

הפסקונת

משחק זיכרון קריר ונחמד
(ושוב באדיבות פינטרס, הלוואי שזה היה המקרר שלי )

המצרכים:
מקרר אחד
ילד + הורה
זיכרון טוב (2-3 מיליון של תאים אפורים)
10 דקות (-+)

 

אופן ההכנה:
פותחים את המקרר מחליטים על אחד המדפים או על כל התכולה (אם זו דירת רווקים לדוגמא)
נותנים 20 שניות להסתכל על כל המוצרים שיש במקרר ואז סוגרים חזרה את דלת המקרר, מנהלים סמול טוק קטן
ואז מנסים לבדוק מה אנחנו זוכרים ממה שראינו, מי זכר יותר, מי יודע להגיד מה עמד איפה וליד מה.
עוד סיבוב? יאללה, עכשיו אפשר להחליט על צבע מסוים של אוכל, מדף או אפילו לעבור לארונות הכלים
או למדף הספרים.

 סיבוב ניצחון:

זהו, רגע לפני נאום הניצחון, המדליות והתודות לכולם, אפשר להחליט שהמנצח בוחר מאכל ניצחון משותף
לשני המשתתפים. (העדפה האישית שלי היא אבטיח עם בולגרית)  ומעבירים עוד כמה רגעים של חוויות מהתחרות
 "...וואו, זוכר אך אבא בסוף נזכר בגבינת הקוטג' וניצח את הסיבוב?"

בסה"כ:
גם נהנו, גם מתחנו את התאים האפורים, אפילו הראנו לילדים איפה הכל נמצא וכמה פשוט למצוא כל דבר בלעדינו!!!

טוב עד להפסקונת הבאה
ביי.



נב:
אשתי פעם עיצבה את הארון המקסים הזה, להפסקונת הזאת שלנו הוא בטוח לא היה מתאים.















 

ווואו איך אני אוהב את השיר הזה...

 יאללה, בוחן פתע קצר...

שונא, שונא שאומרים לי את המשפט הזה והשבוע אפילו נתקלתי בו, כמה לא צפוי,
במסדרונות מנהלת החינוך של תל אביב
(מתנוסס לו בכבוד על פרסום פנים אירגוני של משרד החינוך...)
אבל עזבו, זו לא הנקודה.

פתחו רגע את הסמרט-פון שלכם או הטאבלט או את ה- mp  לסנטימנטלים שביננו
ועברו רגע על רשימת השירים שלכם.

עכשיו תחשבו לרגע, עד כמה הילדים שלכם מכירים אותה,
האם הם יודעים מה הפסקול האישי שלכם? 
איזה שיר גורם לכם לאושר, ואיזה לדמעות ? (מטאפורית גם סבבה)
מה נותן לכם אנרגיות, ומה זורק אתכם אחורה בזמן ?
איזה שיר תדקלמו אחורה וקדימה בלי להתבלבל גם אחרי לילה ללא שינה ?
(מה, לא אמרו שילד שלישי כבר מגדל את עצמו לבד? )
ואיזה שיר אתם יכולים להישבע עד היום שהזמר שלו בכלל לא יודע את המילים הנכונות?     



והינה בסדר לא מחייב (ובתודה מראש לפינטרס) קצת מאנשי המצב רוח והזכרונות בפסקול האישי שלי 

גרבאג'

ג'ו

נינה 

ג'ו

כריס

טו

טו

ביטלס

ביסטי

ב

אואזיס

א

אריק

מדונה

אני לא איש של סטטיסטיקות או מספרים
אבל סביר להניח שאחוזי ההכרות של ילדכם עם השירים האלה
לא מגרד אפילו את אזור ה-42% (סתם אחוז שבחרתי תניחו)   
ומה לגבי הפוך? אתם מכירים את הפסקול האישי שלהם? 

מה גורם להם ל...
א. לצחוק
ב. לבכות
ג. להתמלא בטונות של אנרגיות
ד. כל התשובות נכונות

לפני כמה שבועות הייתי עם ילדי הצהרון, ועלתה שוב הבקשה לשיר "ילד של אבא" של מוקי
בזמן שמרבית הילדים קפצו בשמחה, ישבו שתי ילדות עם דמעות בעיניים וביקשו שנחליף שיר.
לכל אחת ממניעיה שלה השיר היה מרגש ובו זמנית עצוב וקשה להכלה, עטפנו אותם בחום
ומאז אנחנו משתדלים שלא לשים אותו כשהן בסביבה או לבקש את רשותן קודם.   

מוסיקה היא דרך חיים, היא מחברת בין אנשים, מעניקה ערך לחיים, מעשירה, מלווה, תומכת
היא נכנסת מהאוזן ומגיע ישר על הלב, ומשם מתפשטת לכל הגוף.

מה שהזכיר לי כמובן (טוב האסוציאציות שלי רצות חופשי)
את המודעה הנפלאה הזו של virgin group מלפני כמה שנים שגם קטפה איזה פרס או שניים.
כמה להקות אתם מזהים בתמונה? 

והינה התשובה  למי שמתעצל.

Add caption

סבבה, אבל מה לעזאזל אתה רוצה ? 

שאלה מצויינת. 
איך הייתם אתם מציירים מתוך המוסיקה? 

בנקודות, פסים, שירבוט, קשקוש או בכלל כמשהו מאוד מדיוק?
בצבעים כהים \ בהירים ?

ואיך הבאתם את זה לדף ?
טושים, עפרונות, גועש, עט, בידיים, אולי בכלליצרתם 
לעצמכם מברשות ...  

יאללה הפסקונת

השתחררו, הביאו את הילד שבכם ואת הילד שלכם
צרפו אליהם את אמצעי שמיעת המוסיקה האהוב עליכם 



(פורסם ע"י גוש דאפי בפינטרס)

דף נייר, צבעים ? (גועש/טושים/פנדה/ידיים),
הפעילו את המוסיקה בסדר אקראי, והתחילו שניכם לצייר כל אחד על הדף שלו
כאשר כל 2 דקות משנים את המוסיקה (הקצב, השפה, הסגנון תחליטו אתם)
והכלל היחיד מציירים את מה שמרגישים דרך המוסיקה. 

זו הזדמנות מצוינת לזרוק מילה או שתיים על השיר שבדיוק התחיל להתנגן,
לשמוע מה לילד ממול יש להגיד עליו, ומה זה מוציא ממנו
(בכדי שזה לא יהיה אנליטי מדי תמיד אפשר להחליט שסתם מקשקשים על הדף לפי קצב המוסיקה)
אם נשאר לכם זמן עודף מההפסקונת או שבא לכם להמשיך עוד קצת תמיד אפשר גם להחליף תפקידים.


ובפינת הנ.ב החצי קשור:

כבר כמה זמן שאנחנו מתלבטים אם ללכת להופעה של וואן ריפאבליק, אור בננו הבכור, 10,  ששם לב להתלהבות שלנו מהלהקה התחיל גם להתחבר ללהקה וכשהיצענו לו להצטרף אלינו הסכים בהתלהבות.
זה לא רק זמן האיכות שלו עם אמא ואבא והאפשרות ללכת להופעה של "גדולים" זה במודה או שלא גם ההזדמנות להכיר
את אנשי המצב רוח של ההורים שלו.     

ההתחלה

גילוי נאות: אין לי את כל התשובות,יש לי מלא שאלות וגם אני טועה ונופל לאיזורי הנוחות.

פעם ניסינו, התרגשנו, הסתכנו, השתוללנו, קפצנו,
שברנו, לכלכנו, התלכלכנו, יצאנו וחזרנו הביתה רק כשהחשיך...
ידענו שיש חוקים אבל לא פחדנו לבדוק, למתוח ובהרבה מקרים גם להתעלם מהם.

היום התבגרנו !
את הילד שעשה וניסה השארנו איפשהו בדרך
אולי ליד דוכן גלידה באיזה קניון
אולי מעלה אבק באלבומי התמונות
או בכלל בסיפורי ה" אתה יודע מה אבא שלך עשה כשהיה בגילך..."

ובמקום שנפגיש בנו לבין הילד שיש לנו בבית
השתלטו על חיינו אמירות כמו "לא..." , "לא, עכשיו..." , לא, זה מסוכן..." , "לא, אין לי זמן ..."
ופתאום גם לילד שלנו אין זמן.
הוא על המחשב/בנייד/בטלוויזיה/בחדר...


אומרים שילדים לומדים מהדוגמאות שהם רואים בבית
 (מה זה "אומרים..."  יש ים מחקרים אבל אני לא הולך לעייף אתכם בזה, לפחות לא הפעם)
כן, גם אנחנו כשאנחנו בבית או בחוץ עם הילד/ים אנחנו על הנייד/המחשב/הטלוויזיה
אולי לא בתוך חדר אבל באיזה עולם מקביל לזה של הילד.

אני לא נביא זעם
לא, לא הכל מקולקל. יש הרבה אנשים וילדים שעושים ומנסים, מצליחים ונכשלים יחד.
יש תנועות, אתרים, דפים, קבוצות עולמיות, תמונות ופעילויות יפות באינסטגרם
(ותודה לרוית על ההצצה לפועלו של בעלך וההולכים בדרכו)
http://instagram.com/momentsinthesun

 ואפילו מדינות שפועלות למען חוויות הילדות של הילד
(ברחבי אנגליה לדוגמא סוגרים רחובות מסוימים אחר הצהריים לעודד משחק בחוץ בקרב ילדים)
http://playingout.net/

אז גם אני החלטתי לעשות מעשה!

החלטתי לקחת את הידע והלמידה המתמדת שלי בעולמות השונים בהם אני נמצא
(הורות, זוגיות, יצירתיות, עבודה עם ילדים, המצאת צעצועים ומשחקים, חינוך...)
ולנסות ליצור ממנו רגעים/ מפגשים/זכרונות משותפים לילד שבנו ולילד שלנו.

לא קצר מדי, לא ארוך מדי. הפסקונת

10 דקות עם אפשרות להארכה של רעיונות ישימים, ששוברים חוקים, מפגישים ומחברים
עולמות ובעיקר...   

1.      הופכים את הזמן המשותף למהנה, מאתגר, חוויתי וזכיר.

2.      גורמים לנו ולהם לחשוב קצת אחרת, לא לקחת את הדברים כמובן מעליו.

3.      מחזירים לנו את שמחת הילדות. 

נקודה ראשונה למחשבה 

חיצי הנרף, אותם חיצי ספוג שנמצאים בכל מקום, ומכניסים מיליוני על מיליוני דולרים
ליוצריהם, הם צאצאיו (הממזרים או לא אתם תחליטו)  של כדור משחק ספוגי.
כדור שנכנס בשנות ה-60 לבתים האמריקאים ומטרתו היתה אחת, לאפשר לשחק בכדור בתוך הבית
בלי פחד שמשהו יישבר. 



היוצרים שלו בעצם לקחו את ה"חוק" של לא משחקים עם כדור בבית ושברו אותו בדרך יצירתית וכיפית. 

שיהיה לנו בהצלחה.